אתם לא חייבים להיכנס.. אני כן אהיה כנה ואבקש ממכם לעשות את זה ,להקדיש לי קצת מזמנכם,לקרוא משו שכתבתי.ולכתוב לי את דעתכם

שואל השאלה:
בכיתי כמו שלא בכיתי מזמן ..
שפכתי ים של דמעות ,
בכיתי עד שניהיה לי קוצר נשימה ...
אז פתחתי חלון חיפשתי אויר .
חיפשתי חלל שיהיה מספיק גדול כדי שאוכל לזרוק לשם את כול הכאב .
חיפשתי את האדם שיהיה מסוגל להיות שם בשבילי.לקבל אותי. להכיל אותי.

אני תוהה כמה ולאן עוד החיים יובילו אותי
אני חושבת שראיתי הכול .
הכול מהכול, בכול המובנים
ניפגשתי עם תהומות של בדידות..
הרגשתי.
הרגשתי איך זה מרגיש שדוקרים אותך עשרות פעמים בכול איבר בגוף , איך זה מרגיש לדמם ולהמשיך לנשום,
חוויתי מוות.
אני חווה מוות ..
מוות שקט.
כזה שמתחיל מבפנים..
הכאב שפשוט משתק..
כבר דיברנו על בדידות?
ניראלי שאין דבר שיכול להרוג יותר מהכאב של הלבד...
אני תוהה אם מישהו ביכלל שמוע אותי..
אני תוהה אם האישות ההיא שבה אנחנו כול כך מאמינים ביכלל קיימת, כי כול פעם זה מרתיח אותי מחדש איך היא יכולה להגיד שהיא אוהבת ובו בזמן להכאיב בצורה כזאות עוצמתית?
ולמה לאף אחד אין שום הסבר ותשובה שתספק אותי?
למה עם משתיקים אותי בתשובות של ;" זה מה שניקרא אמונה" או _ " יש דברים שנבין רק אחרי 120".
לא.
לא מוכנה לקבל את התשובות האלה.
אני רוצה הסבר.
אני רוצה הסבר עכשיו.
שמישהו לעזאזל יסביר לי .
אני דורשת הסבר!!!!
הרי שהולכים לרופא שיניים לפני שהוא מכאיב הוא מודיע למה ומה הוא בדיוק עושה , למה כאן זה לא קורה???
למה הוא פשוט מכאיב בלי הכנה.בלי הסבר.
ולמה הוא לא עוצר ? הוא לא שומע שאני צורחת מכאבים???
כנירא שהוא לא שומע..
כנירא שאף אחד לא שומע..

למדתי הרבה בחיים , הרבה מאוד.
לפעמים ניראלי שיותר מידי ..
אבל יש דבר אחד שמלווה אותי מאוד חזק בסוף התקופה הזאות.
בסופו של יום אתה תמיד לבד..
בסופו של יום כול אחד דואג לתחת של עצמו.
תעצרי שנייה ..
את מי יש לך ?
את עכשיו רוצה לבכות לפרוק לצעוק לדבר לשאול להתייעץ
עם מי?
אבא?
אמא?
אחות?
אח?
חברה?

שלילי.

תמיד המטפלת שלי אומרת לי שאני " נס "
היום הבנתי כמה היא צודקת.היום אחרי הרבה זמן שלא - סוף סוף הבנתי מה היא אומרת .
הרי לא יכול להיות מישהו שישרוד את כול זה וישאר כאן.
היא צודקת
זה באמת לא יכול להיות..
זה באמת לא הגיוני , או כמו שהיא אומרת -"נס".
אבל גם ניסים לא מחזיקים מעמד אחרי תקופה..

להתחיל לשים על דף את הרגשות שלי?
לפתוח אותם?
לתאר?
להיכנס עמוק פנימה?
לתת להם להתבטא ?
לתת לעוצמות של הרגשות מקום?

ניראלי שהעולם יקרוס.
בעצם...
במחשבה שניה = לא.
העולם לא יקרוס .העולם לא קורס.
זה אני שקורסת.
העולם היחידי שיקרוס זה העולם שלי .
כי בסופו של יום אנשים מתים .אנשים מתאבדים.ניכנסים לדיכאון, ניפטרים, נדרסים,ניהים חולים, נהים הומלסים,עניים, קורים פיגועים,
והעולם קורס? חחח הצחקתם אותי.
העולם המשיך תמיד.העולם ממשיך ..
וזה לא משנה .כלום לא משנה...
גם אם אעמוד על גבעה שמשקיפה על חצי מהארץ ואצרח את כול הכאב שבי .
אנשים יעברו יביטו בי , יתנו חוות דעת, או יתעלמו, ושם זה יגמר.
והעולם שלי?
העולם הפנימי שבי ?
הוא מת.
מת ממזמן.
וכרגע רק נס יכול להציל אותו..

נפלא ועמוק

שואל השאלה:
אני יכולה להתערב איתך שלא קראת אפילו...

אני מתחברת לזה מאוד.
קראתי את הכל...והלוואי שהייתי יכולה לשים בכמה מילים מה שאת כתבת.
אני חווה את זה על בשרי
ותכלס, את צודקת.
אין באמת מישהו שאת יכולה לסמוך עליו

תקשיבי, את מדהימה. תעשי עם הכשרון שלך משהו.

וואו תקשיבי אחד הקטעים הטובים שקראתי!
מעריצה אותך ומזדהה

קראתי הכל ואת כותבת נפלא.