מה אתם חושבים על הקטע שכתבתי?

למה הגענו למצב הזה?
להזיל דמעה משיר הפך להיות מביך ובושה.
לבכות בטקסי יום הזיכרון? "נכון זה עצוב אבל מה אתה ילד קטן?"

כל שמץ רגש הפך לדבר פסול?!
האם זה העולם שאנו רוצים לחיות בו? או לגדל בו את ילדינו?
עולם נטול רגש?

כשיושבים 2 חברים טובים ביחד להגיד אחד לשני משהו מעבר, משהו קצת מרגש זה כבר too much?

להגיד לאשתך או לחברה במילים האלה "יפה שלי אני אוהב אותך" זה מביך? לא משנה כמה זמן מכירים.

אח לא אומר לאח שלו "בבקשה" כאשר הוא מבקש משהו. הילד כבר לא מודה לאמא על ארוחת הצהריים שטרחה עליה כדי שחלילה לא יהיה רעב אחרי בית ספר.

המילים "תודה, סליחה ובבקשה" הפכו מנחלת הכלל למילים בלקסיקון של האלפיון העליון?

כדאי שנחשוב על זה טוב.

כדאי שכל אחד יחשוב על זה.

בימים האלה, הימים שאחרי 2 ימי הזיכרון כולנו שמענו בטקסים מילים יפות, על אחדות, כבוד הדדי ואחווה.
מה עשינו עם זה? נתנו לכל הנאומים האלה לחלוף על פנינו? או שמא נעשה עם משהו?

בואו לא ניתן למילים האלה לחלוף על ידנו, לכולם יש תפקיד ועלינו מוטלת האחריות.

כמאמר השיר:
בואו נחיה בעולם שאפשר לחיות בו ביחד נקבל זה את זה, נוותר, נתגבר, לא עוד פחד.