למה אנחנו אוהבים את הרגשת הדיכאון וכעיקרון לא באמת רוצים לצאת ממנה?

אנחנו לא אוהבים את זה לפעמים כשאתה מרגיש יותר מידי לחץ ודואג יותר מידי אתה רוצה להרגיש את הריקנות שלא אכפת לך מכלום ואתה לא דואג משום דבר ולא מרגיש בכלל.

שואל השאלה:
אני מרגיש הכל, בעיקר אומללות ונהנה מזה ולא רוצה לצאת מהפסימיות

עצלנות
תכלס הכי כיף להיות בטלפון במיטה אז די מובן שזה ככה

לא אהבתי את זה בכלל, שנאתי כל רגע וזה גרם לי לשנוא את עצמי כמו לא יודע מה, אבל פשוט לא ידעתי איך להתמודד עם זה.

כי כשאתה הכי למטה אתה גם הכי בטוח

תחשוב על זה, ככל שאתה יותר שלילי שום דבר לא יצליח לבאס אותך.
בנוסף, זה קשה לנסות לצאת מזה ולא תמיד מצליח אז מתחילים להתרגל ולחבב את התחושה עד שמרגישים בה הכי אמיתיים.

חשבתי על זה הרבה פעם

שואל השאלה:
שום יחס אני די שומר את זה בסוד

כי רגשות זה משהו ממכר. רגש הוא כימיכל שמשתחרר בגוף, ואפשר להתמכר אליו.
אפשר להתמכר לפחד, אפשר להתמכר לכעס, ואפשר להתמכר לעצב.
ולפעמים אנשים שוקעים בדיכאון לכל כך הרבה זמן, שהגוף מתרגל לתחושה ולא רוצה לצאת ממנה. הוא מתמכר לעצב, והעצב הופך להיות המקום הבטוח שלו.
וכל כך קל להישאב לדיכאון, כל כך קל להתמכר אליו.
צריך עזרה חיצונית כדי לצאת מדיכאון, ומעטים האנשים שמסוגלים לעשות את הצעד הראשון לבדם.