פריקה פריקה פריקה

וכבר בקושי אפשר לנשום, ספק אם בגלל האוויר המחניק או הדמעות שתקועות לי עמוק בגרון.
אז אני עושה את מה שאני יודעת לעשות הכי טוב, אני שותקת.
אני שותקת והדבר היחיד שמפר את השקט המחליא הזה הוא טקטוק האצבעות על הטלפון שלי.
וכואב לי, כואב לי ממש, פיזית ונפשית, והפעם זה לא כי פגעתי בעצמי.
מהרגעים האלה שהנפש שלך כלכך כואבת שהגוף מחליט להזדהות בכדי להקל על הכאב.