למה המון בני נוער בדיכאון בגלל אהבה? אני לא מזלזלת אבל הם רק נוער מי יודע מה יהיה בשנות העשרים שלושים שלהם?

צומי.

כי הלב שלהם היה שייך למשהו שגרם להם לשמוח לאושר לחיוך, ופתאום הוא נעלם. וכאשר אנו מתחילים להרגיש את זה אנחנו מתחילים לאכול סרטים במקום להסתכל שאנחנו שוויים יותר מזה כנראה. ויש עוד מלא אחרים שיכולים למלא אותי בחיוך אושר ושמחה. הכי חשוב זה להמשיך הלאה ולא להתקע עם העבר(אהבה שבורה) כי אז זה יפריע לעתיד. מקווה שעזרתי ולילה זהב!

בני נוער נמצאים בגיל שבו אוהבים להתנסות בהכל, ברגע שמשהו לא מצליח או שהם לא מצליחים להשיג אותו זה מחרפן אותם
אבל רובם גם עדיין לא בשלים לזה ולא כאלה חכמים בשביל לנהל מערכת יחסים בריאה אז את התוצאה כולם רואים, זה יוצא מצחיק ומביך בדרך כלל, במיוחד באינסטוש

בקרב נוער הרבה פעמים כשהם "בדיכאון" בגלל שברון לב זה לא באמת דיכאון כמו המחלה, יותר כמו ביטוי. וברור שכל החיים עוד לפניהם וכולם יתקלו במשברים ובדברים נוראיים יותר אבל אז מה? אז זה אומר שהם לא צריכים לחיות את הגיל הזה? זה חלק מגיל ההתבגרות, שכל דבר נראה כמו סוף העולם ואין מה לעשות זה חלק מהעניין ועוברים את זה. מתעסקים בגיל הזה ולא מתעסקים במה יהיה, לא צריך גם. בשביל מה לחשוב מה יהיה מחר? אפשר, במידה כזאת שלא תהרוס לנו לחיות את הרגע.

זה פשוט ממש כואב להרגיש דחוי או להתנסות בפעמים הראשונות בנושא מערכות יחסים והתאהבות. כשאת מאוהבת את מושפעת ממישהו וזה שם אותך במצב פגיע ולעיתים קרובות זה פשוט מכאיב מאוד.
זה ממש לא עניין של צומי, וזה שזה יהיה שונה עוד כמה שנים לא עוזר עכשיו, כי מה שחשוב זה מה יהיה איתי עכשיו.
אחרי סיום מערכת יחסים או דחייה אני יכולה לומר על עצמי שאני ממש לא חושבת על העתיד או על זוגיות עם מישהו אחר. הבנאדם שדחה אותי הוא היחיד שבראש שלי ופשוט אי אפשר להזיז אותו כמו קרצייה שאת רק רוצה להעיף ממך ולהפסיק להתעסק בזה.

זה פשוט לא בשליטתי

העובדה שאותו הבן אדם שאני מתגעגעת אליו אומרת שהוא לא בחיים שלי יותר. לא משנה מאיזו סיבה. ואני מתחילה לחשוב שאני אשמה בזה, לחשוב שאני לא טובה מספיק בשביל אותו בן אדם, ואני מתחילה לפתח חרדות שאני לא מספיק טובה בשביל אף אחד אם זה ככה. ובגלל זה אני נכנסת לדיכאון כי גם מישהו שאהבתי כבר לא בחיים שלי, וגם כי אני חושבת שאם הוא עזב אז כולם יעזבו. ככה זה לפחות אצלי. אותו דבר עם קראש. כשהקראש לא שם עליך אתה גם מתחיל לחשוב שאתה לא טוב מספיק וזה מוריד לך את המוטיבציה לדברים אחרים.

קשה להפרד ממישהו שעשה לך כל כך הרבה טוב, זה כואב.