דעתכם על התפיסה הזאת באשר לאלטרואיזם?

אני חושבת שאלטרואיזם זוהי הדרגה הגבוהה ביותר שהאדם יכול להגיע אליה

שואל השאלה:
האם אלטרואיזם אפשרי בכלל בקרב בני אדם?
האם הוא אידיאל שיש לשאוף אליו?

מה דעתך על הפרספקטיבה המוצגת בטקסט?

שואל השאלה:
להטיב עם הזולת לפני שאנחנו חייבים עם עצמנו?

עצם זה שאנחנו מטיבים ומקריבים את עצמנו לאחרים, זה העזרה הכי טובה שנוכל לקבל לעצמנו

שואל השאלה:
למה?

ההרגשה

שואל השאלה:
אוקיי, אם כך אנחנו חלוקים.

כי בשביל מה אנחנו פה, כדי שנוכל להטיב עם הזולת כמה שרק אפשר, נבראנו מיוצר שרוצה להטיב כדי שאנחנו נוכל להטיב ולעשות טוב עם הברואים

שואל השאלה:
להקריב את עצמך זו הדרך הנכונה?
למה?

שואל השאלה:
למה טובת האחרים קשורה אלייך?

שואל השאלה:
והקרבה עצמית היא הפתרון?
לוותר על עצמך למען אדם אחר?

טובת האחר קשורה אליי כי המעשים שאני עושה משפיעים עליהם, לא היו חוקים אם לא יכולנו להשפיע אחד על השני ויתר על כן - חברה אנושית.
אז המעשים שלי משפיעים על אחרים, ורצוני האישי אינו בשום צורה אובייקטיבית נעלה לרצון של כל אחד אחר, אז עליי להתחשב בטובתם ורצונם של האחרים ולפעול למען רצונם וטובתם בדיוק כמו שאני עושה זאת לטובתי.

אפשרי בהחלט, אנשי סגולה יכולים לשאוף אליו באמת מתוך הבנה עמוקה שזו הדרך הנכונה

אני מאמין בפאניזם, לפחות בדרך שבה אנחנו משכללים מצבים.
הייתי בעבר אלטרואיסט עד שהחלטתי שזה לא מוצדק. ויתרתי על הרצונות שלי בשביל אחרים, דאגתי לעצמי רק כשזה לא התנגש עם מה שאחרים רצו ורק בגלל שהיו אנשים סביבי שרצו שידאג לעצמי יהיה אכפת להם ממני ובגלל שאם אני לא אדאג לעצמי אחרים יהיו צריכים לדאוג לי. נתתי לאחרים כל מה שיכולתי ולעצמי את המינימום שצריך ולא הייתי מאושר, אבל זה לא היה משנה כי כאלטרואיסט העצמי לא חשוב.
הסיבה לכך היא שהאמנתי (ואני עדיין מאמין) שאין באמת משהו מיוחד ברצינות והצרכים שלי והם אינם נעלים על הרצון והזולת של כל אחד אחר, אבל הבנתי שני דברים:
1) אם זה נכון אז או שהרצונות והצרכים של כולם, כולל אני, חסרי חשיבות ואני פשוט אמור לשכב במיטה עד שימות מרעב וניוון שרירים או שהרצון שלי גם חשוב וכשאני מקבל החלטות אני צריך לחשוב גם על עצמי.
2) אלטרואיסט לעולם לא ירצה שאנשים יהיו אלטרואיסטים, אלטרואיזם אומר להתחשב רק בחובת הזולת, לא חובתך האישית, ואם אנשים אחרים יהיו אלטרואיסטים הם ימנעו את טובתם האישית והשאלה שעולה - האם אני אמור להחזיק בשיטת קבלת החלטות שלא הייתי רוצה שאף אחד אחר ישתמש בה?
אז מה זה בעצם פאניזם?
פאניזם (פאן=הכל) הוא התחשבות ברצון של הכלל, הן הזולת והן העצמי.
ולדעתי זאת תפיסה הרבה יותר טובה שאני כן הייתי שמח אם אחרים היו מקבלים החלטות דרכה. במקום להסתכל רק על מה שאני רוצה, צריך, אוהב ומעדיף או מה שכל מי שלא אני רוצה, צריך, אוהב ומעדיף אני מנסה פשוט להסתכל הן על טובתי והן על טובת האחרים בהחלטות שלי.

שולל לחלוטין.
הבעיה עם איין ראנד מתחילה כאשר הפילוסופיה שלה עשויה לשלול גם מצבים מסוימים של טוב לב. אבל אני כותב את זה בעיקר בעקבות נורות אדומות שנדלקו לי כשקראתי את כתביה ומאחר ולא קראתי רבים מהם אני לא באמת יכול לדעת מה דעתה על הנושא.

אין לי הרבה ידע בנושאים שעולים מהשיחה או מהתפיסה שהוצגה פה אבל,
הציטוט מהספר או מהמאמר הזה, מציג את האלטרואיזם כביטול עצמי, הכחשה עצמית והרס עצמי, מאחר שהקוד המוסרי שלו טוען כי הזכות של האדם להתקיים היא השירות שהוא נותן לאחרים וזה אומר שעצם האדם, היצרים שלו ורצונותיו שלא מסתדרים עם שירות החברה שבה הוא נמצא צריכים להיות מודחקים ולכן קיום העצמי מוכחש או מבוטל כי הוא נועד לרצות את הסביבה ולא את עצמו- בהנחה שפירשתי נכון.

אני מניחה שאדם, אשר פועל מקוד מוסרי כמו זה, ירצה את החברה שבה הוא נמצא על מנת לענות על צורך שלו בעצמו.
ואם לא, מהיכן מגיעה החובה המוסרית של תיעדוף רצון אחר על פני שלו?
כיצד יכול אדם להקריב דבר בלי להאמין שיועיל לטובתו האישית? האדם הוא רציונלי.

אם אני נותנת פרוטה לקבצן, איני עושה זאת על מנת לתת את אותה הפרוטה לקבצן.
אני עושה זאת למעני, (ואותה פרוטה למעשה אינה בכלל הצורך של הקבצן, אם אצא לרגע מהדימוי)
כשאני מרצה את האדם שמולי אני עושה זאת על מנת לענות על צורך חברתי מסוים.
ולכן אני מקבלת תמורה מצפונית שהיא.
האם בלעדיי התמורה המעשה עדיין היה נעשה? סביר להניח מאוד שלא, כי אז הפעולה נראית חסרת תועלת.
וגם כשהוא לא מודע לכך, הוא חותר לטובתו האישית.

לא ניתן לבקש מאדם לבטל את היצר שלו. המסקנה המתבקשת היא שהאדם, בשביל ליצור את אותם הרווחים מההקרבה הזו- ידחיק את יצרים, יגביל אותם ויזכה בגמול שאליו חתר.

במהלך הקריאה נזכרתי בשיר "כל הסיבות" של כל החתיכים אצלי.
מתבקש מאוד, כנראה