מה אתם חושבים על הסיפור שכתבתי?

היה זה בוקר, פשוט בוקר, למה יוסוף צריך לתאר לכם איזה בוקר? לא הציפורים לא צייצו, רק הטוויטר שלו. הוא גלש על הקוד של הפלאפון שלו עם האצבע וקרא את מה שאישתו חדווה כתבה לו. "יוסוף! יש לי וידוי!"
"איזה וידוי?" הוא כתב.
"אני..." היא כתבה, מתנשפת, טוב, לא מתנשפת כי הוא לא יכל לראות אותה, אבל כן. "אני לא קניתי את החלב במקרר." יוסף כמעט נפל מהמיטה ופתח את הראש, הסנטר שלו נפל כמו פסנתר שנופל מקומה תשיעית, והוא קפץ על רגל אחת בהיסטריה. "מה? אז מי קנה את החלב במקרר?!"
"אני לא יודעת."
"את משקרת!"
"אני לא!" הוא דמיין אותה מתנשפת באימוגים שוב. "לך תראה!"
ויוסוף הלך לראות, הוא פתח את המקרר, והיה שם חלב. כן, חלב אמיתי, לא צורה של חזה מניק, חלב תנובה! יוסוף נבהל, וסגר את המקרר. הוא רץ לחלון, הוריד את הנעליים שלו וקפץ יחף לקץ של חייו. כן, כי לא בכל יום אתם מגלים חלב שלא קניתם במקרר. היזהרו ילדים. וזה מוסר השכל.
הסוף.