ואי ישלי אחות נוראית , עד כמה זה נורא ?

אני מתביישת להגיד אבל כשהייתי בת אחת עשרה כן הייתי ככה.... היו לי התקפים ולא ידעתי איך לעצור את זה ואמרתי דברים ממש מזעזעים להורים שלי שמבחוץ זה הי נראה נוראי אבל לא באמת התכוונתי לזה. תנסי לתמוך בה ולהבין אותה או לתת לה מרחק וגם תגידי להורים שלך שלא יכתבו ושזה תופעה וזה עובר

אני מצדד בתשובה למעלה אבל:
גם להתקפי זעם שנובעים מתקופה קשה יש גבול, בתור אחותה הייתי ממליץ לך לדבר איתה יפה ולהסביר לה, ואם גם עלייך היא תצעק, תני לה סטירה מצלצלת, צריך ללמוד שיש גבול איך מדברים לאמא וגם לאחות גדולה.
והטעם שאני אומר את זה, כיון שבאמת יש אנשים שזה עובר להם, אבל יש אנשים שמתרגלים מזה להיות חוצפנים. ולכן צריך לעצור את זה, ויפה שעה אחת קודם

שואל השאלה:
אני לא חושבת שזה תקופה קשה מאז ומתמיד היא היתה כזאת וככל שהיא גודלת זה רק מתגבר

אני מצטערת, אבל ההורים שלך אשמים. בעיקר אם את אומרת שזה תמיד היה ככה. אם היו טורחים להעמיד אותה במקום כשהיא היתה קטנה, זה לא היה מגיע לכזה מצב.

^בשביל זה אני אומר, היא עדיין קטנה, ואפשר עדיין לעצור אותה

היא כבר לא *כל כך* קטנה, אבל זה אפשרי. מה שכן, התגובה צריכה לבוא מההורים, לא מהאחות (כלומר לא מהשואלת). השואלת אינה צד בסיפור הזה.

גם אחותי הייתה בסגנון.
בסביבות גיל 15 היא נרגעה קצת..
עדיין לא לגמרי, אבל יותר טוב ממה שהיה.
כנראה שזה חלק מתהליך ההתפתחות/התבגרות שלה ואין מה לעשות עם זה כ"כ.

לפעמים החברים והאחים יעילים בצורה שאינה משתווה להורים.
אם ההורים יענישו אותה על זה או אפילו ידברו איתה, היא ישר תאמר לעצמה, הם לא צודקים, מעניין אותם רק הכבוד שלהם, זה הכל בשביל הכבוד שלהם, אבל אם זה בא מאחות, שאומרת לאחותה, ככה לא מדברים לאמא, ואם צריך נותנת סטירה, אז זה יותר מחלחל, וכל שכן אם זה יבוא מחברים שלה