כתבתי משהו קצר, אני כותבת מגיל 11, ואני בת 19 מה דעתכם?

אז תקומי לעוד יום
בו מרגיש שאין לך עוד מקום
לא אליך לא לבכי לא לנשום
ופתאום האושר נראה רק בחלום
ומזמן לא קיבלת חיבוק,
בטח זה לא קל
שאת חייה בתוך עולם רע אכזר ומקולקל
ותראי אותם שמו מסכות
אבל זה לא גורם לעיניים שלהם להראות עצובות פחות
הם עייפים מהנסיעות, מהאוטובוס, מהתחנות
הם מנסים לחיות בתוך המלחמות עם האושר
אבל מרגישים רק בחרדות,
אז איש חכם פעם אמר לי לחייך ולנסות
להכניס לעצמי לראש שעוד הכל יכול להשתנות
אז בינתיים אמנם אפוסת כוחות
אבל דופקת למראה חיוך כאלו זה ימחק את החששות
מדברת על ההוא בתפילות,
שאולי יום אחד אקום למציאות
בה לא ארצה להשקע בחלומות.