כתבתי משהו מהלב מוזמנים לקרוא

תמיד אמרתי שלי זה לא יקרה, אני בחיים לא ישבר, אמרתי שאני יפה כמו שאני בלי קשר לשום סטיגמה ארורה.. הרבה סיפורים על נערות שהתאשפזו על רקע הפרעה, סיפורים עצובים על רזון ותת משקל מנערות שמחות ומחייכות לחסרות ביטחון, ודיכאוניות נורא
ברגע שמתחילים עם זה קשה כבר לשחרר, זה מהר מאוד הפך כבר להרגל, מרגישה שהכול בסדר זה ממש כבר משחרר,
לדלג על ארוחות, לקום מאוחר, חישובים שרצים בראש כל הזמן, הפחד מלעלות, לספור כמויות זה מייאש כבר כל כך. אי אפשר לחזור למה שהיה המחשבה עברה לי בראש לא פעם אחת, אם היה טוב יותר אם הכול היה נשאר כמו לפני ההחלטה הקשה. כל כך הרבה מחמאות אבל אותי זה כבר לא מעניין, סופגת ביקורות גם כאלה שקשה לקבל. משקרת לכולם שהכול בסדר אבל מבפנים נשברת,
אמרתי זה מספיק אבל זה כבר לא יציב, זה היה לפני כבר חודש או חודשיים מאז המשיכה ירידה.. ואפילו עם הבגדים הגדולים מרגישה שגם הם לא מסתירים את הפגמים, הייתי בטוחה שברגע שאהיה "מספיק רזה" אהיה גם מאושרת, ככל שהירידה גדלה הביטחון נופל יותר לרצפה, האוכל, החישוב, האובססיה, הדימוי העצמי נכנס לי כבר לכל מקום בחיים. לא מצליחה להפסיק עם זה בכלל אפילו שהחלטתי כבר מזמן שזה מספיק, לא צריך יותר ודי, עדיין זה קשה כל כך..
הפחד הנורא הוא לעלות גרם, ללכת עם בגד ים לבריכה, ואפילו אחרי שחמש דקות כבר שכנעתי את עצמי שזה מספיק באמת רואה מישהי אחרת רזה והרבה יותר יפה