אתם לא חייבים לקרוא הכל זו רק פריקה אם מישהו יוכל להזדהות זה יוכל לעזור

אני שונאת את אמא שלי, שונאת ברמה שקשה לי להגיד לה אפילו לילה טוב נורמאלי, מזל טוב ביום הולדת או את המשפט המוכר שאומרים להורים "אני אוהבת אותך"
אני לא מסוגלת, אפילו לאבא שלי קשה לי להגיד את זה, פעם אמרתי אבל זה השתנה... בגללם עזבתי לפנימיה בגללם אני סובלת כשאני בבית הם מורידים ממני ביטחון ואחר כך מתממים כאילו לא עשו שום דבר, הם עושים לי פאדיחות ברמה כואבת וגורמים לי להגיע למבוי סתום בחיים, הכוונה היא שאין לי איפה להיות ולאן ללכת, אין לי חברות מספיק טובות כדי לשתף אותם עם זה כל ריב שלנו היא מערבת את סבתא שלי וקרה מצב היום שסבתא שלי אשכרה הרביצה לי עם נעל, לא שזה הדבר הכי גרוע שקרה לי אבל זה חדש, זה גרם לי לבכות כל היום.. אני מרגישה שהיא לא אוהבת אותי כמו שאני אותה רק בגלל השנאה שלי לבת שלה. היא לא יודעת מה הבת שלה גורמת לי לעשות, אני עולה ליא שנה הבאה ואני לא מסוגלת ללמוד בבית, עם כל הצעקות, אף אחד אף פעם לא מנסה להבין אותי, המבוגרים עם המבוגרים, ככה זה. אף פעם לא יקשיבו לילדה כי היא רק ילדה והיא לא יודעת על מה היא מדברת. אין לי מקום באמת ללכת אליו, ורוב המשפחה שלי מסוכסכים עם אמא, לפעמים אפילו קשה לי לקרוא לה אמא...כן, אני שונאת אותם עד כדי כך שאני מרגישה שנאה עצמית בגללם וריקנות, באמת כלום. הם גרמו לי להרגיש כלום ואני רק מחכה ליום שבו אני אהייה מספיק גדולה כדי לברוח למקום לבד ולהתרחק מכל מי שאני מכירה, הבטחתי לעצמי שמה שלא יהיה אני אהייה שונה מהם! זה ככ עצוב שהפתרון היחיד שיש לי זה לברוח, וכרגע אני לא יכולה לעשות עם זה כלום כי אני תקועה עם אנשים שנואים במקום שהם קוראים לו בית. אפילו נמאס לי להגיד "נמאס לי"