בחייאת אל תכנסו אני פורקת.

למה לעזעזל מעירים לי כל הזמן על איך שאני נראית?! לא עכשיו איזה ערסים מפגרים שצופרים לי מהאוטו עם המזרחית שלהם לא. המשפחה שלי. כל יום שבת (כשההורים שלי סוף סוף בבית) זה פשוט חרא. כל שנייה מעירים לי על המשקל שלי ועל זה שאני לא עושה ספורט ושאין לי קוביות. שתבינו אני שוקלת 57, מטר 170 בת 15. זה משקל תקין. אני לא בעודף אני לא אנורקסית והכל סבבה. ואז מתחילים להעיר שיש לי בטן ואני צריכה לרוץ ולעשות כושר. פאק איט. גם ככה אין לי כוח לקום מהמיטה בבוקר לחיים הזבל שלי אז עוד לרוץ. שיקפצו לי. בחצי שנה האחרונה פיתחתי ביטחון עצמי ממש מ-0 ל-100 זה היה מדהים. לא אכפת לי מהצמיגים המהממים שלי בבטן. לא אכפת לי שיש לי סימני מתיחה ברגליים ובחזה. לא אכפת לי משום דבר. אבל פתאום, מתחילים להעיר לי ועוד האנשים הכי קרובים אליי. פתאום זה מתחיל לחלחל, פתאום אני מתחילה לחשוב שאני לא טובה מספיק שאני לא יפה שאני נראית חרא. ודי! מספיק החיים שלי לא במצב טוב. הכל מחורבן. חסרת חברים עוברת התקפי חרדה על בסיס שבועי הכל לחוץ לי. יושבים עליי לעשות משהו עם החיים שלי אבל אין לי כוחות נפשיים לזה. זה לא קל.
איך לא לחשוב ולשים על מה שהם אומרים? ואיך לגרום להם להפסיק להגיד את זה?
אני יודעת שאמרתי לא להיכנס אבל מי שנכנס וקרא תודה. זה באמת לא מובן מאליו