באמת שכבר נמאס לי.. פריקה, בבקשה תיכנסו, אני חייבת עזרה..

אני לא מספרת על דברים *טובים* שקרו לי
רק בגלל שאני מפחדת שהם יהרסו..
אני לא מספרת לאנשים על שיחות שלי עם אחרים (גם אם אני ממש רוצה וגם אם אני צריכה) מהפחד שאותו בן אדם יעזוב וילך
נמאס לי שכל אחד שאני מדברת איתו פשוט נעלם באמצע, גם אם יש נושא שיחה.
אולי אין לי מה להיפגע והסיבה שהוא עזב היא לא בגלל שהוא לא רוצה לדבר איתי.. אבל זה איכשהו מצליח לפגוע בי
כי כאילו באמת, כמה אני יכולה להתאפק כבר?

מה עשיתי שכל בן אדם שאני מתחילה לדבר איתו נעלם
מה עשיתי שקשה לי להתחבר לאנשים
מה עשיתי שלאנשים קשה להתחבר אלי
מה עשיתי שאני לא יכולה לחיות בשקט כי כל היום אני עסוקה בפחד שיקרה לי שוב משהו רע
מה עשיתי שאני צריכה לפחד מכל דבר קטן ולקבל התקפי חרדה
מה עשיתי שאני צריכה להיות ככ חסרת ביטחון וחסרת חברים *אבל* מלאת שנאה עצמית

יש פעמים אפילו שאני פשוט מרגישה כלכך רחוקה מהמציאות... כאילו אני לא חלק מהעולם..
כשאני עושה דברים מסויימים/מדברת עם אנשים מסויימים/חושבת על דברים מסויימים/רואה דברים מסויימים, אני לגמרי מתנתקת. אני מתנתקת כי כנראה שזה העולם שהייתי רוצה לחיות בו. ואני ממש לא יודעת מה לעשות עם זה.. זה סתם יפגע בי בסוף...

גם, אפילו אחותי, אומרת לי שאני דכאונית.
ואני מסבירה לה שלא
אבל היא תמיד אומרת לי שאני נראת ככה ומתנהגת ככה
וכאילו, אני לא יכולה להגיד שאני בדיכאון אם לא איבחנו אותי. למרות שכל מה שאומרים על דיכאון פשוט מצביע עלי..
ואני כלכך לא רוצה.
אני רוצה להיות בן אדם שמח
אני לא רוצה להיות ככ סגורה ורחוקה מכולם
למרות שיש פעמים שאנשים באמת מצליחים לשמח ולהצחיק אותי, אבל אחרי זה זה פשוט נעלם.. ואני חוזרת לשקט ולבדידות שלי

אני באמת לא יודעת מה לעשות
אני בזמן האחרון אפילו צוחקת בלי סיבה, אני מחפשת כל דרך לשמח את עצמי
אבל כל החוסר ביטחון, השנאה העצמית, הסגר, הבדידות וה*לחץ בלימודים* רק הורסים לי את השמחה שגם ככה בקושי הייתה לי

גם עוד מעט חוזרים ללמוד ואני באמת לא יודעת איך לעמוד בזה

אפילו לבכות אני כבר לא מצליחה כי למדתי להדחיק את הרגשות שלי רק כדי שלא יחשבו שמשהו לא בסדר איתי..