אנשים שחוו דיכאון

עברתי חרם שלוש שנים והתחלתי להיות בדיכאון בגיל 9 אחרי ניסיון התאבדות ואחרי שסיפרתי את זה למישהו. ההורים שלי ממש נלחצו הם נתנו לי פסיכולוגית וזה לא עזר ולא טיפלו בזה כמו שצריך.. והיום אני עדיין בדיכאון ולוקחת כדורים ועוד מעט שולחים אותי לאשפוז פסיכיאטרי

אמא שלי נפטרה מסרטן השד , הייתי מאוד מפורקת ולא מוכנה לצאת מהמיטה . קלטו שעובר עליי משהו והתעקשו לשלוח אותי לאבחון , לא הסכמתי בהתחלה אבל מכיוון שממש התעקשו אז הלכתי בסוף . אבחנו אותי עם דכאון ואני מטופלת בתרופות .. הסביבה מאוד תומכת בי ומנסה לעזור כמה שאפשר , אבל עדיין יש ימים שאני פשוט לא יוצאת מהחדר ובוכה בלי סוף , בזמן שלהרבה אחרים אני מציגה את עצמי כאילו הכל בסדר .

^ אני נורא מצטערת שאת.ה עובר.ת את זה אני תמיד פה אם את.ה צריכ.ה לדבר❤

זה התחיל כשרבתי עם חברה בחטיבה והיא התחילה להתעלל בי (לספר עליי בדיחות מול הפנים שלי, לעשות עליי אצבע שלישית מאחורי הגב כל הזמן, לזרוק עליי חפצים בשיעור, לרדת עליי בקבוצה בווטסאפ של החבורה שהיינו בה ועוד המון דברים), גיליתי כי הבנתי שזה יותר גדול מעצבות, שזה נמשך הרבה יותר מידי זמן, שאני כל הזמן חושבת על זה, שאני לא קמה מהמיטה ועוד..) האמת המשפחה שלי לא שמה לב כי העמדתי פנים שהכל בסדר. בתיכון נשארתי לבד בגלל הריב הזה והמחנכת שמה לב שאני תמיד לבד אז היא הפנתה אותי לפסיכולוגית בית ספר (לא יועצת, פסיכולוגית) והיא אמרה לי שכדאי לי לעשות אבחון לדיכאון קליני ומבחינתי זאת ההוכחה שיש לי דיכאון קליני, היא לא הייתה אומרת דבר כזה סתם. בנוסף לסבתא שלי ולאמא שלי יש דיכאון קליני מאובחן וזה ידוע שזה תורשתי אז.. היו לי עוד דיכאונות מאז אבל כבר כמה חודשים שאני יציבה נפשית וזה כל כך נדיר אצלי להיות יציבה נפשית שאני בהלם כל פעם מזה

water.melon.sugar_die
אני בת , תודה אהובה מדהימה , אני מצטערת בשבילך גם ופה אם את צריכה משהו או סתם לדבר . ❤

שואל השאלה:
כמה זמן לא גילתם על זה לאף אחד ? מי סיפר את זה אתם למשפחה או המשפחה גילת את זה לבד?

שואל השאלה:
אני מסתירה המון זמן את המצב הנפשי שלי אבל לא יודעת איך לספר/לדבר

אני אישית לא דיברתי על זה בכלל , אבל כולם קלטו ( ובמיוחד אבא שלי ) שמשהו עובר עליי כי פתאום בשנייה איבדתי את כל שמחת החיים שלי והייתי המישהי הזאת שאף אחד לא רגיל לראות . הייתי בן אדם מאוד שמח ובשנייה אחת זה פשוט השתנה . אבא שלי התעקש שאלך לאבחון ולא הסכמתי , אבל באיזשהו שלב הייתי חייבת ולא היה לי ברירה , עשיתי אבחון ואבחנו אותי עם דכאון , אני ואבא שלי מן הסתם הראשונים שידעו מזה ואז אבא שלי סיפר לשאר המשפחה שדי תומכת בי למרות שכלום לא מצליח לעזור לי

עד עכשיו, ועברו כבר 8 שנים מהדיכאון הראשון, לא סיפרתי למשפחה שלי.
את לא מבינה כמה אני מצטערת שלא סיפרתי לאמא שלי, כל כך.
לדעתי תספרי לאמא שלך, שלא תגיעי למצב שלי, שאני כל כמה זמן אומרת לעצמי "איזה סתומה הייתי שלא סיפרתי"
את יכולה לומר לה ככה : "אמא רציתי לומר לך שאני מרגישה מדוכאת בזמן האחרון" ואז היא תתחיל לשאול שאלות ותיפתחי בפניה..

חילזוני
לא גיליתי להם כמה חודשים והבית ספר סיפר להורים שלי. ואם את רוצה לספר תספרי ליועצת

שואל השאלה:
היועצת לא תעשה כלום

^היא תספר להורים שלך מניסיון

שואל השאלה:
יש לך עוד המלצות איך לספר לאמא כיאלו איך לספר לה מה אני מרגישה זה נורא מפחיד

תבקשי מאמא שלך לבוא לחדר שלך לשניה ותספרי לה מה את מרגישה

את יכולה לכתוב לה כל מה שאת מרגישה בווטסאפ ואז היא תבוא אלייך ותשאל שאלות, זה פחות מפחיד לענות על שאלות מלהסביר את כל מה שאת מרגישה..

לדעתי אין דבר כזה דיכאון.
יש דבר כזה משהו שמפריע לך בחיים