מה דעתכם? כתבתי משהו (קצת דכאוני)

איך אפשר להיות מוקף כל כך הרבה אנשים ועדיין להרגיש כל כך לבד
כולם מנסים לעזור ועדיין להרגיש שאין אף אחד
ואז ברגעים הכי קשים, כשעומדים להישבר
ברגעים בהם אתה רק רוצה להיות מישהו אחר
אתה נשאר עם כל החשבות בראש
הן מציפות וצועקות עליך כל מחשבה רעה שהיתה לך בראש וניסית להדחיק
כל מחשבה שעברה שם, אפילו לשבריר שניה
כל החרטות, כל הכשלונות, כל הכאב והבעיות
את הכל הן צורחות
וזה מציף ואתה מרגיש שאתה שוקע, נכנס למערבולת שכל כך קשה לצאת ממנה
ואז כשמסתכלים מבחוץ, אתה נראה שקט, שהכל בסדר
אולי קצת עייף, עם עיגולים מתחת לעיניים כי לא ישנת כבר איזה יומיים
אבל בסדר, לא נורא, בטח מחר תשלים שעות שינה ואז הכל יסתדר, ואז יהיה יותר טוב
אולי בשינה המחשבות יעזבו
הבעיה שהן אף פעם לא עוזבות, וכשאתה סוף סוף נרדם, הן פשוט יבואו בחלומות