לפעמים נמאס לי לחשוב (פריקה למטה)

נמאס לי לקוות שאולי יהיה טוב כשאני יודעת שזה לא יקרה גם כשאני מנסה
אני מתעוררת בכל יום למסך שחור .. אני מבריזה משיעורים
כי אני יודעת שלא טוב לי כי אני יודעת שמציקים לי שם ללא סיבה פניתי ליועצת פניתי למנהלת לא עזרו לי.. אין לי על מי לסמוך וגם אין לי הורים בשביל לפנות
הבן אדם היחידי שהיתה בצד שלי זו היתה סבתא שלי אבל גם היא לא חיה
אני מרגישה אבודה מיום ליום להתעורר לדיכאון נוסף
לחיים כאלו שברירים ונכון החיים אינם ורודים לכולם.. אבל אני סופסוף רוצה לחייך וגם את זה אני לא מצליחה אני הולכת לישון עם דמעות ומתעוררת עם דמעות..
אני נכנסת למקלחת מסתכלת על המראה מסתכלת על החתכים שיש לי ופשוט נגעלת אבל מצד שני אני מסתכלת על הסכין ופשוט יש לי דחף להמשיך..
אני לא יכולה להפסיק לבכות כי אני יודעת שכלום לא שווה את זה
אבל אני פשוט נשברת.