אני צריכה עזרה נפשית?

אני מדברת לעצמי בקול רם כל הזמן.
אני יודעת שאין אף אחד לידי אבל אני פשוט ממשיכה לדבר כאילו זה דבר נורמלי לדבר לאוויר. אני בדרך כלל פונה לעצמי כשאני מדברת עם עצמי בתור "אתם" או "אנחנו" ולפעמים זה קורה בלי שאני שמה לב ואני מפחדת שיום אחד אני בטעות אדבר לעצמי מול החברים שלי והם יחשבו שאני יותר מוזרה ממה שהם כבר חושבים...
אני בדרך כלל מדברת לעצמי כל פעם שאני לבד בבית בכיתה או ברחוב(כל פעם שאני לבד), למרות שברחוב אני מדברת לעצמי כל הזמן גם אם אני לא לבד.
וכשאני עצבנית אני פשוט צורחת על עצמי ומספרת לעצמי למה אני עצבנית ומה קרה ואיך הגעתי לסיטואציה הזאת ולפעמים אני מתחילה לבכות כי אני מתחילה לקלל את עצמי ונגיד אני אומרת משהו מצחיק, אני מתחילה לצחוק בכל רם כאילו מישהו סיפר לי בדיחה...
אני מדברת עם עצמי כאילו אני בן אדם נפרד כאילו יש מישהו איתי למרות שאני יודעת שאני מדברת לעצמי, אני אשכרה מתחילה שיחה עם עצמי בזמן שאני סתם הולכת ברחוב או לבד בכל סיטואציה. וגם לא לבד לבד למשל אני יכולה להיות בחדר מלא אנשים אבל פשוט ללחוש לעצמי ולדבר עם עצמי, ואם מישהו קולט אותי אני עושה כאילו שרתי לעצמי.
בקיצור,השאלה שלי זה אתם חושבים שאני צריכה עזרה נפשית או שזה יחסית נורמלי?
(לא פירטתי יותר מידי על המחשבות שלי כי יש לי מחשבות ש..אני פשוט לא מרגישה בנוח לכתוב עליהם ולא מדובר במחשבות סוטות).