למה להגיד שמי שמוכיח את אמיתות טענותיו ע"י ציטוטים מהמקורות - שזה גאווה והתנשאות?

כך היא דרכה של תורה. כל מי שטוען טענה מוסימת על דין מסיום - אמר להביא עליה ראיה מהמקורות הרללונטי. אדרבה, ראיתי שהאם באחד הספרים שאם החוטא אינו ידוע את חומרת העבירה והמוכיח אינו אדם חשוב עיניו - זה אומר שעל המוכיח להראות לו (לחוטא) את חומרת העיברה מתוך הספר כדי שיראה בעיניו עד כמה אותה חברה היא חמורה.

אם כבר כבר נגענו בגאווה ובהתנשאות - אני טוען דווקא להםל - מי שאינו מקבל את דעת תורה (למרות שמהבייאם לו ראיות מהמקורות התורנים על כך שהוא טעה) - זה מראה על הגאווה של אותו אחד, כי אינו מוכן לבטל את דעתו מפני דעת תורה.