אני חושבת שאני מפתחת דיכאון וההורים שלי לא רוצים לקחת אותי לאבחון

דברי איתם, שיחה רצינית ודחופה
תגיעי איתם למסקנה שזה מעבר לגיל וצריך לקחת לאבחון, תנסי להגיע ללב שלהם

תדברי עם מבוגר אחר, עם המורה שלך, עם אח גדול, אם את מעל גיל 16 תלכי לבד לרופאה ותגידי לה את זה.

לכי לרופאה משפחה תבקשי שייתן לך פסיכולוג מהקופה את לא צריכה הורים לזה.

מניסיון, עד שלא תעשי בלאגן שלם הם לא מבינים. הם חושבים שזה סתם בטח ולא רואים את המצוקה שלך, תראי להם.

שואל השאלה:
^^ כבר עשיתי בלאגן. מלא. וזה ממש החמיר את המצב.

אבל מספיק?

שואל השאלה:
יותר ממספיק

עזבי את ההגדרות, דיכאון או לא דיכאון, גיל ההתבגרות או לא גיל ההתבגרות, קשה לך מבחינה נפשית ואת מרגישה שאת לא מצליחה להכיל את זה לבד ואת צריכה עזרה? זו סיבה מספיק טובה בשביל ללכת לפסיכולוג או מטפל רגשי מסוג כלשהו.
לא צריך איזשהו שם מפוצץ בשביל שיהיה צורך בעזרה רגשית, לכל אחד יש תקופות קשות יותר וקשות פחות בחיים מבחינה נפשית בהן הוא צריך עזרה ולפעמים מקצועית וגם אם זה גיל ההתבגרות זה לא אומר שמה שאת מרגישה הוא שקר, זה פשוט אומר שזה הגיוני שאת מרגישה ככה, זה לא אומר שאת לא צריכה עזרה. את מרגישה הכי טוב מה את צריכה.

זה עולה הרבה כסף, אולי יש להם בעיה כלכלית חס וחלילה שאת לא מודעת אליה

שואל השאלה:
אמרתי להם את זה. הם לא מסכימים

תגידי להם שאת מכירה את עצמך ואת רוצה ללכת לבדוק את זה כי את מרגישה שמשהו לא בסדר איתך

תגידי להם שזה לא סתם גיל ההתבגרות

פשוט תנסי לצאת מזה.
הם לא שולחים אותך לאבחון כי זה ידפוק לך את העתיד אחושרמוטה.
תעשי דברים שאת אוהבת ואל תשקעי בזה