ביקורת על מה שכתבתי, הכל בתיאורתיות, אל תזמינו לי משטרה

אדום
אור
קסם
לילה
זה מה שעובר לי בראש הקטנטן שלי שאני שומעת את הפעימות לב שלי
אחת אחרי השניה
לאט לאט
כשהשיר של אביתר בנאי מתנגן בערפיליות באוזניים שלי, הישר מהסלון
הפירורים מהבולמוס האחרון שתקף אותי לפני כמה דקןת עדיין על החולצה השחורה והחלקה שלי
שכל פעם גורמת לי להרגיש קצת נחמה כשאני לובשת אותה
גורמת לי להרגיש קצת אופי, קצת אבל רק קצת, יופי
האורות מהדהדים בעיניים שלי
כשאני מנסה לעצום את העיניים, ומקווה שהן לא יפתחו
שאני סופרת את הכבשים, שבטח ממזמן כבר טבעו
יש שם משהו, משהו טהור
נחמה ועצלנות טהורה שמתגלה פתאום בקור
משהו שם קורא לי
מישהו מבחין, מישהו מסכים
הפתילים מתעוררים
הכבשים פתאום חיות
והם כולם רק מקווים כבר לא להיות
משהו פה אובדני, משהו פה אני
וזו אני, עם האורות האדומים
וחיוך נכאב על הפנים
עם כל המשככי כאבים שזה עתה לקחתי
עם כל הזכרונות שעד עכשיו סחבתי
רק רציתי לשאול
זה בסדר כבר לא להיות גיבור?