זו פריקה שכתבתי, לקח לי הרבה זמן לפרסם פה, אני ממש אשמח אם תביעו דעה

אכפת לי מה יגידו ואני מקשיבה לכל מילה שזורקים לי.
אני לא באמת שמה פס והאמת שאני לוקחת כל דבר ללב.
אני מוותרת על האהבה שלי כי אני מפחדת לחשוב על איך שזה יגמר.
אני לא "חיה את הרגע".
אני בקושי נושמת ליד אנשים כדי שלא ישפטו אותי.
אני הניגוד של כל המשפטים לחיים.
אני רוצה לעוף לחיים של אחרים ואז מתפלאת למה אחרים עפים מהחיים שלי.
אפשר לברוח?
קשה לי.
הדבר היחיד שמחזיק אותי זה שום דבר, ככה שהנפילה שלי קרובה.
מכל התרסקות שלי לא קמתי חזקה יותר, קמתי עם פצעים וצלקות, עייפה ומותשת.
לא טוב לי.
אכפת לי יותר מידי מאנשים והלב שלי פתוח לכולם.
אני אחצה אוקיינוסים בשביל אנשים שלא יחצו בשבילי את הכביש.
אני לא הולכת אחרי הלב אני וגם לא אחריי הראש, אני הולכת בלי להסתכל במפה, ומגיעה לשום מקום.
אני נלחמת על אנשים שנלחמים בי.
כזאת אני.
ואני ההפך מכל המשפטים לחיים, ואני עושה הכל הפוך.
ואני שונאת את זה.