למה אני תמיד מסבכת את עצמי במחשבות ואף פעם לא מצליחה להגיע להחלטה

יש איזה מישהו שאני מכירה והוא כמה פעמים ניסה ליזום שניפגש ונעשה משהו, הוא די תמים ופשוט מחפש חברה ולהיות עם אנשים והוא ממש נחמד, בקטע אחר. הוא תמיד מתנצל ועושר לאחרים ומביא דברים כמו מחווה או משהו כזה.
ליום הולדת שלי הוא הביא לי קאפקייק פשוט כי הוא רצה לשמח, זה המטרה שלו שיהיה טוב לכולם. (יש לי תחושה שיש לו קראש עלי או משהו כי הוא תמיד בצד שלי ומנסה נטו לשמח אותי ולעשות שאני אהיה בסדר, הוא תמיד יושב לידי גם, ממש אכפת לו ממני, אבל אני לא בטוחה אם בקטע חברי של להשיג חברים או לא)
בקיצור, בפעם הראשונה סירבתי לו מכמה סיבות.
1- לא ידעתי מה הכוונה שלו, יציאה של חברים או יציאה במטרה שנתקרב
2- בכלל לא הייתי בטוחה אם אני רוצה להיפגש איתו
3- אני לא מנוסה בדברים האלה, אני בת 16, אף פעם לא היה לי חבר, אף פעם לא דיברתי עם בן זכר שהוא לא משפחה, הכי קרוב שהגעתי לקשר עם מישהו זה קראש ואני מפחדת להתחיל ולהתחייב למשהו גדול כמו לצאת עם מישהו בטח ובטח שאני לא מכירה למרות שזה כל הקטע
אני לא מרגישה מוכנה לזה (אף פעם לא יהיה הרגע שכן וצריך כאילו לקופץ למים) אבל עדיין
אני רק נערה, אחת מאוד מופנמת, שקטה, ביישנית, ויש לי את המאפיינים של חרדה חברתית לפי פסיכולוגים (עוד לא אובחנתי), מאובחנת עם חרדה בכללי.
אני פשוט מפחדת מכל העולם הלא מוכר הזה, זה לא אזור נוחות, זה לא משהו שקיוויתי להגיע אליו, זה נטו עולם אחר, מורכב יותר, כאילו עולם בשביל הבוגרים, ואני אף פעם לא הרגשתי אחת מהם. אני גדלה בגיל אבל תמיד מרגישה בגיל 7, שאני תלויה באחרים, שאני לא עצמאית, שאני לא החלטתית, צריכה שיטפלו בי, שיעזרו לי, שיחליטו בשבילי, ידריכו אותי, יסמנו כיוון בשבילי.
כל מה שקשור להתבגרות כל כך שונה עבורי, אני לא רוצה למצוא עבודה, לעבוד, ליצור קשרים עם אנשים (אין לי חברים ואני לא מתכוונת לנסות להשיג, זה כל כך מוזר לי, תמיד כשהיו לי חברים או אנשים שהכרתי בסוף הייתי מנתקת קשר, חלק היו רעילים כלפי אבל רובם ממש אחלה אנשים, אני אף פעם לא רוצה להתאמץ ולהמשיך לשמור את הקשר אז אני תמיד מתנתקת), אין לי תחום שמעניין אותי, אין לי רצון למצוא אחד, אין לי שאיפה או חלום כלשהו מעצמי, באמת שכלום.
המשך