רק אנשים שעברו אובדן אדם למוות

מה שאני לא אגיד קחי בחשבון שזה מאוד יקטין את ההרגשה האמיתית שבעיניי היא הרבה יותר חזקה וחריפה מהמילים שבהן אפשר לתאר אותה.

לתאר את התקופה - זאת תקופה מכוערת וחשוכה, אתה מרגיש כל כך הרבה דברים ולא יודע איך להתמודד עם כל הרגשות האלו.
יש לסביבה כל מיני ציפיות ממך ואתה לא יודע איך להתייחס אליהן ואם אתה בכלל רוצה לחשוב על איך להתייחס אליהם באותו זמן.
אתה שבור, מדוכא, כועס, מבולבל, מתוסכל, עייף כל הזמן, לא בא לך כלום, אבל איכשהו אתה ממשיך בכל זאת.

לא מעוניין להיכנס כאן לסוגיית ה"ממה זה קרה?" כי זה אישי.

כמה זמן זה נמשך - לא כל כך יודע איך לענות על זה.
העניין של הציפיות נגמר די מהר (אחרי כמה שבועות כשכולם מתחילים לשחרר ממך וחוזרים לשגרת החיים שלהם וגם אתה חוזר לשלך).
כל השאר זה יותר מורכב, יש דברים שמבחינתי ממשיכים עד היום (למרות שעבר כמעט עשור), ויש דברים שאתה כבר פשוט מפסיק לייחס אותם למוות של אותו אדם ומתחיל לשייך אותם לדברים אחרים.

הרגשות והתחושות זה מה שכתבתי בתיאור התקופה למעלה.
בנוסף לזה, עם הזמן לומדים לקבל את המציאות החדשה (גם אם בחוסר רצון), לומדים לחיות עם האובדן, אבל אף פעם לא שוכחים (אי אפשר לשכוח).

שואל השאלה:
כתבת יפה ממש.. מזהה איתך כל כך ומשתתפת בצערך..

תודה.

ואם גם את איבדת מישהו/י קרוב/ה, אני גם משתתף בצערך.