מה אתם חושבים על הקטע שכתבתי?

תמיד היו את הכמה בנים בשכבה שהיו קוראים לי מכוערת ושמנה מגיל קטן.
אז כן, הסתכלתי במראה ובכיתי בגלל מה שהם גרמו לי לראות בעצמי, מכוערת ושמנה.
כל הקולות האלה שהם הכניסו לי לראש הרסו את הבריאות הנפשית שלי וגרמו לי לעשות דברים שפגעו בבריאות הפיזית שלי.
הרעבתי את עצמי כי הקולות שלהם אמרו לי שאני שמנה מכוערת וכשאשקול 35 קילו אני אראה יותר טוב, הגעתי למטרה ואז הגיע חדשה, 30 קילו.
כמעט מתי בגלל הקולות שהילדים השאירו בתוכי.
סליחה שבכיתי בגלל שאני מכוערת ושמנה, אפילו שאמרת לי שאני יפה.
סליחה שאני לא יודעת לקבל מחמאות ותמיד אומרת "אני לא יפה" "אני שמנה"...
זאת לא אני זה הקולות, אני כבר לא אני ממזמן ואני מתגעגעת להיות אני.
אני מתגעגעת ללאכול בלי חשבון ובלי רגשות אשם, אבל אני יודעת שזה כנראה בחיים לא יגיע.
סליחה לגוף הבריא שקיבלתי והרסתי ברגע אחד.