דברים שרק שקטים/ביישנים יבינו?

הרגע הזה שהמורה שואלת שאלה ואתה מתבייש לענות תשובה ואז מישהו אחר אומר את התשובה והיא נכונה 0_0

לא אני לא רוצה למחוק את הלוח כשכולם מסתכלים עלי

לא אני לא רוצה להציג את המצגת המפגרת הזאת על מטאטא ושועל מול כל השיכבה

שחבורת ילדים מהכיתה שלך צוחקים ואת מדמיינת כמה כיף יהיה לצחוק איתם וכמה דברים יש לך לומר על אותו נושא אבל לא באמת מסוגלת לבוא ולצחוק איתם.

שואל השאלה:
כששואלים אותי "קרה משהו?" סתם כי אני חושבת יותר מדי ושוקעת במחשבות
כשאני מכינה את הקול לפני שמקריאים את השם שלי..
כשאת צריכה עט ופשוט מתביישת לבקש ממי שלפנייך ולא יודעת מה לעשות

שאת רוצה להגיד בדיחה אבל אין לך כוח לילדים האלו שלא יצחקו ויעדו פרצוף אדיש או שיגידו לא מצחיק

שכל הכיתה חושדת בך שאת עובדת עם השבכ (כי אני תמיד מקשיבה לאנשים כשהם צריכים עצה או משהו)

כשיש לך קראש על מישהו ויש סיכוי שהוא בעניין אבל הוא בחיים לא יגיד וגם אתה לא יכול, כי אתה מתבייש.

כשאת אוכלת את הלב אחרי שאת רואה שמלא בנות מתחילות עם הקראש שלך ואת לא יכולה כי אין לך אומץ

כשהיו לך מלא הזדמנויות לצאת עם גברים שאת כל כך רוצה ולא ניצלת אותן כי את פחדת לדבר איתם על זה,

כשנורא רצית לבקש עזרה ממישהו בלימודים/אימונים... והתביישת אז סבלת בשקט וניסית להבין לבד,

כשהיית מול הקראש שלך צמודה ואתם מדברים פנים מול פנים אבל לא העזת להתנשק איתו,

כשמישהי כלבה מתחילה לריב איתך או מעירה לך הערות עוקצניות ואת לא מחזירה לה כי יש לך טבע של בן אדם שקט ששונא ריבים, אבל בלב את מקללת אותה ואחר כך עולה לך הפיוז כל פעם שאת נתקלת בה או בשם שלה,

כשאת מאשימה את עצמך כל פעם כשמשהו חברתי רע קורה, ומשחזרת את הסיטואציה שוב ושוב בראש,

כשלא משנה כמה מחמיאים לך את עדיין מתביישת לדבר עם בנים שאת רוצה במציאות ומחכה בצורה פאסיבית שהם ידברו איתך ותמיד חושבת שאת פחות ממה שאת שווה חחח

כשאת מופתעת כל פעם מחדש שאנשים עדיין רוצים לדבר איתך ויש לך חיי חברה כי יש לך הערכה עצמית נמוכה ממש

קשה להתחיל שיחה.. מתביישת להגיד דברים בכיתה... מתביישת לצעוק ולבקש דברים..

שכל הזמן אומרים לך שאתה שקט (סמיילי עצבני )

כשאתה מפחד בטירוף להיכנס לחנות ושהמוכר ידבר איתך

הפלאשבקים המזדי*נים על כל מקרה "פדחני" הכי קטן שקרה בשלושת השנים האחרונות.

כשיושבים בכיתה ולא יודעים מה לעשות עם הפאקניג ידיים

כשכל הכיתה אומרת שאתה אילם
כעולה לך משהו גאוני להגיד ואתה מתבייש להגיד את זה ופשוט מוותר

-להיכנס לקפיטריה ולהתבייש מהמוכרים
-לרצות לענות על שאלה שהמורה שאלה אבל לא עונים כי מתביישים והתשובה נכונה
-איזה סנובית את? ואני בכלל שקטה וביישנית

הקטע הזה שכל פעם שאני רואה כמה ילדים מהכיתה שלי אני צריכה לחשב אם מותר לי לשבת איתם, אני בודקת מי שם ואם זה ילדים בחבורות סגורות אז לא, אבל אם יש שם עוד מישהו שלא בחבורה שלהם אז כן, ואם זה רק חלק מהחבורה אז אם הם נחמדים ויש לי קשר מסויים איתם אז כן. ומה שהכי עצוב זה שעם כל החישובים בסוף הם הולכים לפני שהספקתי לבוא.

כשאת פתאום קולטת שיש לך פרצוף מדוכא ואנשים חושבים שאת אדישה ולא זורמת למרות שהתפוצצת מצחוק על הבדיחה שהם סיפרו בלב.

כשאת במצוקה נפשית ממש גדולה אבל מרוחה לך על הפרצוף אותה מסכת אדישות רגילה אז אף אחד לא שם לב. למרות שתכלס אני בלתי נראית וגם אם הייתי אדומה לגמרי ובוכה לא היו שמים לב...

כשאני חושבת כל כך הרבה על להגיד משהו שכבר עברו נושא

כשאתה מתכנן מה לומר בסבב (פעילות) כדי שזה יצא הכי קצר ושלא יוכלו לשאול אותך על זה שאלות

כשאתה ממש רוצה לשאול שאלה אבל אתה פשוט לא יכול

כשבבית אתה פשוט בן אדם אחר

הרגע הזה שחושבים שאתה לא הגעת ואתה כן

כשאתה ממש מנסה לא לאחר בבוקר בשביל שלא ישאלו אותך למה ( או שזאת רק אני? )

אוזניות

כשאת לא יודעת מה לעשות עם הידיים בכל רגע נתון
כשהמוכר אומר שהוא לא שמע אותי למרות שדיברתי ממש בקול ועכשיו יצא לי קול נמוך יותר

המשחקי חברה והכרויות האלה שיש בכיתות... נורא

לענות על תשובות בשאלה או להקריא או לצעוק פה כשקוראין בשם שלך(אך פעם לא שומעים אותי כי אני אומרת חלש חחח)
להתבייש לאכול ליד אנשים
לקנות משהו מסויים בחנות

כשאת לא אומרת שלום לאנשים וכולם מסיקים שאת סנובית אבל בעצם את מנסה להשתלט על החרדה החברתית שלך מלהתפרץ החוצה.

חחח אנשים יפים באמת שגרמתם לי להרגיש טוב יותר עם עצמי

וואי כל החטיבה הייתי ככה כמו שכתבתם!

בסבבי היכרות לספר על עצמך..
את מי זה פאקינג מעניין ומה אני כבר יכול לספר?!

שאתה צריך להסביר למישהו משהו ואתה מתחיל לגמגם ואתה פוחד שהוא לא יבין אותך

את התשובות שרשומות בשאלה הזאת

שהמורה רוצה שאתה תקריא משהו ואתה יודע שיש לך קול מסריח אז אתה מהנהן לה עם הראש שלא

-שתמיד שאתה מדבר בכיתה כולם בשקט
-פוסלים אותך מהר מידיי
-תמיד מעבירים אלייך את הילדים שמדברים, כי היא יודעת שלא נדבר

התור לקפיטריה. אלוהים זה קשה.

"לפני שהכרנו חשבתי שאת סנובית ממש"

זה כל כך מתסכל שאני בן אדם כל כך ההפך מביישן ובכל זאת מזדהה עם התשובות פה כי אין לי פאק*נג ביטחון עצמי בש*ט:

שחושבים שאני סנובית ומגעילה

"תתחילי ללמוד לדבר"
אה יופי. חיכיתי שתעיר לי בגלל זה לא דיברתי, מעכשיו אני אדבר

להתאמן תמיד על ה"פה" לפני שמקריאים שמות

סתם שתדעו פעם לא עשיתי את זה ואני כשאמרתי פה יצא לי אחד הצרודים וכולם צחקו._.

כשאת לבד בבית עם אחותך והיא בכיף תחליף לידך בגדים תישאר עם תחתונים וחזיה רק והיא מספרת לך על זה שלפעמים היא נכנסת לשירותים משתינה אפילו שחברה הכי טובה שלה משתמשת בכיור (בלי להסתכל) אבל כשהיא רק מתקרבת לי צחדר ואני מחליפה בגדים עם דלת סגורה אני צועקת אני מתלבשת! לא לפתוח! אני עירומה! ותכלס אני רק הורדתי חולצה

רגע הזה שנכנס מורה חדש לכיתה ומתחיל בלשאול אחד אחד מה השם שלו ומה התחביבים שלו ואתה יושב אחרון ואתה מתחיל להיות אדם ולהזיע ולנשום בקושי על סטם שאלה

אם אתה מדבר עם בחורה יפה אתה נהיה אדום אבל עם מכוערת לא

הרגע הזה שהמורה אומרת לך לך תביא כסא מכיתה אחרת ואתה מתביש ללכת להביא

השקטים תמיד יבינו מי הוא הבן האדם הנקניק והלא צדיק

"למה אתה כל כך שקט?"
כשאין לך כמעט חיי חברה.
כשאתה רואה מישהו ומתחמק ממנו כי אתה פוחד לומר שלום. ופוחד שזה יהיה מוזר.

להתאמן שעתיים על ה"פה" כדי להגיד למורה אבל היא בכל זאת לא תשמע אז אתה פשוט מוותר ומרים את היד

כשכולם שואלים אותך למה את לא שמחה ולא מחייכת